האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום