רכיבה זוגית באמריקות- סיכום וטיפים חשובים

סיכום הרכיבה מבואנוס איירס לדאלאס
5 חודשים על אופנוע, 20,000 ק"מ, 14 מדינות, 110 מלונות שונים, דורשים סיכום (וסליחה שהוא יצא כה ארוך). הטיול כולו ארך 14 חודשים מפלורידה לקליפורניה דרך אלסקה בקרוואן ומבואנוס איירס לדאלאס באופנוע, יותר מ- 40,000 ק"מ, 15 מדינות, שני אופנועים וקרוואן אחד. אלו הפוסטים הקודמים שפורסמו: ברזיל ואורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה, פרו, פרו2 אקוודור וקולומביה, פנמה קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס וגואטמלה, ומקסיקו.
מילן קונדרה כותב ב"ההנאה שבאיטיות", "האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו… הוא תלוש מרצף הזמן… הוא במצב של אקסטזה… ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד ומי שמשוחרר מהעתיד אין לו ממה שיחשוש". ואכן הרכיבה על האופנוע היא מרכז הטיול, יותר מהנוף שאתה עובר בתוכו, האנשים שסביבך, ואפילו אתה עצמך.

התחלה בקראוון

האופנוע – חלק מכל טיול שלנו הוא לנסות אופנוע חדש, בכל טיול אנחנו רוכשים אופנוע ומוכרים אותו בסוף הטיול (זה התחיל מסיבות כלכליות אך הפך לאידאולוגיה), כבר רכבנו על ימהה R6 YZF, שלושה חודשים מרומניה לגרמניה וחזרה, קווסאקי VN 800, בישראל וכן לאורך הים האדריאטי, רוייאל הנפילד, חודשיים בהודו, ממומבאי לקרלה וחזרה, סוזוקי ויסטרום 650, שלושה חודשים מסן פרנסיסקו למיין וחזרה לניו יורק. והפעם BMW GS1200, דואל ספורט, 1200 סמ"ק, 110 כ"ס.

ללא ספק האופנוע הטוב ביותר עליו רכבנו. כל עוד אתה על כביש הוא מספק את הסחורה, קצת פחות בדרכים לא סלולות שכן גובהו ומשקלו (400 ק"ג כולל ציוד ורוכבים) עומד בעוכריו והוא ממש לא סלחני. כמו כן האופנוע אלקטרוני ונשלט על ידי מחשב מה שמקשה על תיקון עצמי של תקלות (ולצערנו היו כאלו), היו שני מקרים שרק מוסך מורשה יכול היה לטפל בבעיה שהתעוררה וכאלו לא ממש מצויים לאורך המסלול בדרום אמריקה (למשל תקלה אחת השביתה אותנו למשך שבוע – ראו כאן).

אנשים

– קשה להכליל 700 מיליון אנשים שחיים ב-20 מדינות (מהם ביקרנו ב- 14), שמגיעים ממוצא כה שונה (מגרמנים ועד אינדיאנים) ובכל אופן יש משהו מאוד דומה באמריקה הלטינית, קודם כל כולם מדברים ספרדית (פרט לברזיל) וכולם לא מדברים אף שפה אחרת (כולל ברזיל). כל האנשים שנתקלנו בהם היו חברותיים ורצו לעזור, למרות קשיי השפה,

בכל פעם שנזקקנו לעזרה מכל סוג שהוא תמיד הרגשנו שאנחנו לא לבד, ללא קשר אם מדובר בפקידי ממשל, עובדי מלון או סתם אדם מהרחוב. למרות השמועות על סכנות ואלימות לא נתקלנו אפילו פעם אחת בתופעות מפחידות או אפילו לא הוגנות. אך ראוי לציין את פרו שכן שם יש תחושה אוטנטית של דרום אמריקה (לא רק עבור תיירים), הלבוש, הערבוב בן מודרנה לשוק הומה, והנאיביות של התושבים, קסם של מקום.

מלונות –

ליתר ביטחון לא לקחנו אתנו אוהל או שקי שינה שלא יעלה אפילו הרעיון בראש מי מאתנו לישון בחוץ. לא היינו בטוחים שיהיו לנו מלונות לאורך כל הדרך אבל בוקינג (Booking.com) לא אכזב. מאחר וסגנון הטיול היה דילוגי הרי כמעט בכל לילה ישנו

במלון אחר וכאמור עברנו מעל ל- 100 מלונות שונים בחמישה חודשים. היו לנו שני תנאים:

1) חדר עם מקלחת, 2) ציון 8.5 ומעלה (על ידי עשרות מדרגים לפחות). כמעט לכל אורך הדרך מצאנו מלונות כאלו מתחת ל- 50 דולר ללילה לזוג (עד שהגענו לארה"ב כאן המקבילה היא 100 דולר פלוס מיסים). גילינו מספר עובדות מעניינות:
• המלונות שהכי אהבנו (ציון 10 שלנו) היו בבעלות זרה (אטלקי, שווצרי, רומני…)
• דווקא בערים הגדולות עם הרבה מלונות תקבל יותר באותו מחיר (תחרות?)
• ניתן לסמוך על הציונים של בוקינג, אנחנו ממש ידענו מראש כמה נאהב את המלון
• מוטל (Motel) איננו מה שאנחנו רגילים אלא מלון אוהבים עם מראות על התקרה, ערוצי סקס בטלוויזיה וחניה סגורה
• הוסטל גם אם עונה על הדרישה שלנו (חדר נפרד, ציון גבוה), בדרך כלל לא יהיה מה שאנחנו מצפים (כנראה המדרגים רגילים לסטנדרט אחר)

כבישים

– לאחר מספר ניסיונות לא פשוטים בדרכי עפר החלטנו לנסוע רק על כבישים סלולים, צהובים ככול האפשר או לבנים אם אין ברירה (בגוגל מפות), מאידך השתדלנו להימנע מאוטוסטרדות ועלינו עליהם רק כשלא הייתה ברירה. בגדול ניתן לומר שהכבישים היו סבירים כמעט בכל המדינות. זה לא מונע את הצורך בערנות, אתה נוסע בכביש ראשי סלול טוב במהירות בין עירונית וחושב שהרוח

שנושבת דרך הקסדה שלך זה טעם החיים, suddenly אתה מוצא את עצמך מרחף חצי מטר באוויר, אף אחד לא נתן לך רמז שיש כאן באמפר בגובה הר תבור באמצע הדרך המהירה, בכל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור, ורוב מדינות מרכז אמריקה (בעיקר גוואטמלה ומקסיקו), אם יש מחלה שחובה לעקור מהשורש היא הבאמפרים. או כביש חדש שסיימו לסלול רק לפני כמה חודשים, הסימונים בצהוב על הכביש עדיין בוהקים ואתה כמו התרנגולת שלא ניחשה מתי היא תהפוך למרק בטוח שהחיים נמשכים לנצח מוצא את עצמך בתוך בור שרק מכונה מתוצרת גרמניה יכולה לצאת ממנו בחתיכה אחת, לכן לאחר מקרה או שניים כאלו (והם ממש לא חריגים כאן) אתה לא מוריד ערנות אפילו לא לשנייה (קריאות הקרב "באמפר", ו-"Hair-pin" נשמעו בקשר לעיתים קרובות) .
לאורך הטיול פגשנו מעט מאוד רוכבים כמונו, מי שפגשנו היו בעיקר ברזילאים (רוכבים בקבוצות) ממהרים לכיוון אלסקה, או קנדים, ואוסטרלים בכיוון ההפוך לארגנטינה. ככל שהמדינה מבוססת יותר פגשנו יותר רוכבים מקומיים (ארגנטינה, ברזיל, קוסטה ריקה…). אנחנו רכבנו בשלווה, יום רכיבה רגיל שלנו נע בין 200 ל- 300 ק"מ עם הפסקות של ימים מלאים לטיולים ופינוקים, אך פגשנו מספר רוכבים שגומעים גם 1000 ק"מ ביום, יום אחרי יום.
ולסיום נושא התחבורה, חידה. מה הדבר הכי שימושי על כבישי אמריקה הלטינית. לא באמפר, גם לא כלי רכב, לא תמרור או רמזור… האביזר השימושי ביותר הוא קונוס אדום לבן שמצביע על כך שיש בור בכביש/ תיקונים בדרך/ רכב מקולקל/ מחסום משטרתי או סתם מונח באמצע הכביש כדי שתאטו וינסו למכור לכם משהו.

אוכל –

אחרי שלושת רבעי שנה בארה"ב וקנדה חיכינו כבר להגיע לטאקוס, בוריטוס, טוסטדוס וטמאלס, גואקמולה ומנגו, סביצ'ה ומריסקוס. בין אחת צמחונית אך אוהבת חריף (הן אוכל והן שתיה) לבין אחד קרבונר מובהק שדומע רק מהריח של חריף אנחנו מכסים את כל מגוון האוכל האפשרי ולכן עוד לפני שאנחנו חוקרים את הנופים והאתרים במדינה אנחנו עושים רשימה של מאכלים שחייבים לטעום. אין בספרדית מילה לצמחוני ואם אתה רוצה מנה צמחונית יש לפרט מה לא לשים במנה דהיינו – ללא עוף, ללא בשר, ללא חמון… אחרת תקבל מנה אמנם ללא עוף אבל עם חתיכות פסטרמה מפוזרות כיד המלך.
בכל המדינות שעברנו בכל קרן רחוב יש דוכן שמתמחה במוצר אחד, תירס עם מיונז וחמאה, עוף מצופה נוטף שמן,

ביצי שלו, נקניקיה בסגנון מקסיקני, טאקו ממולא בדג מעושן, אננס פרוס טרי, מנגו סחוט במקום וכן הלאה וכן הלאה, ואנחנו שאוהבים אוכל עממי חוגגים, היו ימים שהארוחות שלנו היו "ארוחת טעימות", דהיינו מעבר מדוכן לדוכן וטעימה של מה שיש לו להציע (כל אחד "רק בלירה"). אמנם עברנו מלא מדינות אבל בדיעבד מסתבר שאולי השמות מתחלפים אבל הגלובליזציה עובדת גם כאן והמאכלים מאד דומים עם מעט חריגים למשל בפרו שרקן (Guinea pig) הוא מעדן, ובמקסיקו צרעות מטוגנות הן אחלה אבל בדרך כלל המאכל השולט הוא עוף על כל צורותיו.
בסוד נגלה לכם שלאחר ההתלהבות הראשונית (שנמשכה כשלושה חודשים), מצאנו את עצמנו לפחות פעם בשבוע, מחפשים סאבווי כדי לקבל סנדוויץ' כמו שאנחנו רוצים, ועברנו לדיאטת הכל-חוץ-מעוף…

מזג אויר ונוף

– כאשר אתה על האופנוע, הגשם מרטיב אותך, השמש מחממת אותך, והרוח מצננת, ואתה מרגיש את הכביש על כל בליטותיו, עיקוליו והנוסעים עליו. ולכן מזג אויר נוח ממש משמעותי (למפונקים שביננו). הטיול שלנו שהתחיל בדרום בינואר והסתיים בצפון ביוני קלע בדיוק למזג אויר נוח לאופנוע. למעט פעם אחת של גשם סוחף שתפס אותנו בקיטו אקוודור (כולל ברד בגודל מפחיד) ולמעט חום מעיק שהיכה בנו ביוני בטקסס (41 מעלות בשעה שש בערב). סך הכל מזג האוויר היטיב עמנו. אז אין תלונות.

חלק גדול מהטיול נסענו בגובה ככל שיכולנו, הן מאחר ומזג האוויר בגובה בקיץ ממוזג אך גם מאחר ואנחנו אוהבים נוף הררי. ללא ספק אהבנו ביותר את הנוף בפרו ואקוואדור ועוד נחזור לשם (ראה כאן), הן מבחינת הנהיגה בדרכים המפותלות והן בזכות הנוף המגוון (והמצטלם נהדר).

ולסיכום

קהילת האופנוענים הם עם מיוחד, תמיד ינופפו לך לשלום, יחפשו מסעדות אופנוענים לספר חוויות ויעצרו לך בלי לשאול כאשר אתה תקוע. וכמובן קבוצות הרכיבה (ווטסאפ) שתמיד שם לעזור לך בעצה, אירוח או עזרה פיזית במקרה הצורך (אנחנו חברים בקבוצה ישראלית- קבוצת "הרפתקה" הקשורה לאתר זה (תוספת של יוני העורך) (בעברית), דרום אמריקאית (בספרדית) וכלל עולמית (באנגלית). רבים אמרו לנו על המסע שזאת "חוויה לכל החיים" או "חוויה חד פעמית", ואכן היא כזאת עד הפעם הבאה שאנחנו כבר שוקדים על הכנתה.

מחר תל אביב

——————————————————————

---

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי