אדיס אבבה . או מאמא!

(תמונות יועלו מאחר יותר – בעיות איכות רשת) עוד רגע מסיים שבוע סוער באדיס-אבבה. האופנוע. להלן ״הכלב החולם״ הגיע לשדה התעופה בולה (לא על שם המשקפיים) ארבעה ימים לאחר שנשלח מארצנו. זה היה סופש. כך שנאלצתי לחכות לפתיחת המערכות כאן ביום ב׳. החלטתי להעזר בחברה שעוסקת בשחרורי מכס. אתם מבינים – מקושרת. ואכן זה עבד שלושה אנשים רצו ברחבי נופי מדינת הקרגו וספרתי 12 פונקציות שדיפדפו צילמו חתמו העתיקו ״תלך לשלם״ תחזור. שב פה. בקיצור כל מעבר משטח לשטח עוברים בדיקות סטייל נתב"ג ואז האופנוע מוצא מהמחסן לרחבה ואנוכי לאחר חיבור המצבר וניפוח מעט אויר בצמיגיו המעולפים, מוזג ליטר בנזין לקרביו ו…. המצבר מת. אבל מת. והנה כבר צהריים. עכשיו תבינו שבאתיופיה (בתוך שבוע כאן ואני מניח שזה תקף לכל היבשת) אין מצב שאתה עושה משהו ברשות הרבים ואנשים לא נכנסים בינך לבין מעשיך. אני למשל מבריג פתאום ראש נדחף ביני לבין הבורג ומישהו אחר כבר מתחיל להבריג בצד השני בלי שנדרש וכו׳ בסה"כ אנשים טובים. ואז כשאני עולה מלא חשיבות וכבוד לאוכף הכלב, לבוש כמו אסטרונאוט מרושל ומפולצן משהו. בטח מול עדת לובשי סרבלי עבודה מרוטים – מביא להם פלופ שכזה שפשוט הם התעלפו מרוב צחוק. המנוע לא מגיב ללחיצה במתנע. טוב, אני הרי גיבור גדול והתחלתי לצחוק איתם,

אף שליבי החזיק מין התעטשות כזו שאחריה הוא נופל לתחתונים. נאדה! אין מצבר ואין בטיח. אוקצור. ממשרד חברת העמילות שלחו משאית קטנה והעמסנו את הכלב עליה כשכולם סביב שוב. נדחקים לדחוף ולגעת ולצחוק. ביקשתי מבעל החברה שיברר על חשמלאי דו גלגלי באדיס, ושנהגו יוביל אותנו אליו (ביקש וגם קיבל עוד 50 דולרים) רגע, עוד לא עשיתי לכם ספתח עם אדיס, אך קבלו הצצה לעיר שמעוררת סימפטיה וגעגועים למחנות הפליטים ברצועת עזה. פשוט כאוס אחד ענק (למען האמת, ניכר מאמץ ענק להכנסת סדר במרחב העירוני ההזוי הזה, אך משהו כאן מביא את הנקלע למקום לתחושה של נסיגה ועצבנות – פן משהו יפגע בך. ולמען האמת האנשים שאני נתקלתי בהם היו נחמדים ומלאי רצון טוב – ללא יוצא מהכלל) וגשם טורדני הופך הכל לעיסה בלתי לעיסה או נבלעת. ואז מגיעים לסככה טבולה בגריז שחור עם כמה טוסטוסים, שמלהקים לסרטי רטרו על חתיכים עם מכנסי טרילין ושמן בשיער בשנות החמישים. ויוצא בחור נחמד ונמרץ מטפס על גב המשאית בודק את דופק המצבר ופוסק: ״מת!״ עכשיו לך תמצא מצבר 12 וולט 12 אמפר בעיר שהיא גן עדן לסקוטרים סינים מצוקמקים ממש שמניעים בקיק סטרט. בקיצור בכל קריית הבוץ והניחוחות, לא נמצא ולו מצבר אחד שמיועד לאופנועים מהדור החדש (אפשר לחשוב… אופנוע בן 10) כמובן טלפונים לאלכסים מכונאי הפלא שלי בארץ. וההנחיות והעצות זורמות. שורה תחתונה קניתי ב 1700 ביר

מחכה למשיח

(קצת פחות משלוש מאות שקלים) מצבר סיני בעל יכולת של 10 אמפר חלשלושים. שוב יום חדש והשמש שמעל לעננים הגיעה לצהריים ושוב העמסתי הכל על האופנוע. נפרדתי בשמחה מהולה בטיפים ותשרים לרוב וכמה חלקי ציוד מיותרים כמו לדרמן. מזרן מתנפח ושקית עם קפיצים (?) מכל עובדי הגסטהאוז sheba בעיבורי העיר. נפנפתי לשלום, עליתי על הכלב והוא… קליק קליק מצבר חלשלוש. או קיי. בעניין הלב אתם כבר מנחשים. מארחי נכנסו בריצה לתוך המבנה כדי לצחוק בלי להעליב. רק שוב לפרוק את כל הציוד ולפרום את שזירות המקרמה והקשירות של השקים והצ'ימידן כדי להגיע למצבר ואז לבקש מחאסן שיביא את הטנדר לצד האופנוע כדי להניע עם כבלים אבל רגע הכבלים נעולים במשרד. והבוסית כבר הלכה הביתה והנה גשם ניתך וכולם ברחו. תראו, אני אוהב מים וגשם. במיוחד כשאני יודע מה עובר כרגע על כולכם בציון הלוהטת אבל ת׳אמת, לזה לא הייתי מוכן. פריקה והכנסת כל הציוד שוב לחדר בקצה המבנה. ואני על חלקיקי חמצן (אדיס יושבת בגובה 2300 מטר) רוצה לצעוק. אבל לוחש לעצמי: הרפתקה באפריקה לא מתחילה בליטוף גורי אריות. זה חלק מהמסע. אין טוב או רע. זה הדבר עצמו ויאללה ממשיכים. ואז הגיע הבוקר ושוב חאסן עם הכבלים והופ מניע שוב מעמיס הכל לאט. עולה עליו ומניף ידי לשלום לכל הצוות (כן הייתי שבוע האורח היחיד כאן) סטייל טיטאניק היוצאת לדרכה. סגרתי משקף הקסדה פצחתי בשיר (למי שמתעקש אריה של מוצרט) ויצאתי לכביש הראשי … רגע מה קורה שם? אור לחץ השמן מהבהב באדמומיותו השטנית יו-טרן ושוב אני בגסט האוז. כן: צהריים, פריקה, גשם, צחוק כבוש, תירוצים מארסנל השכנוע העצמי והנה עוד יום עובר. טלפונים לאלכסים ולעוד כל מיני חברים של חברים של ידידים שזרמו אלי מחברי ההרפתקנים שכתבו באתר הרפתקה על מסעותיהם הנפלאים ויש לנו קבוצת ווצאפ ערה במיוחד. מסקנה: או שהלך חיישן או שהלך המנוע. כמה פשוט. בלי להתקמבן עם סיפורי שכנוע עצמי ש״יהיה טוב״ ברור לי שנהיה לא טוב וישועה לא תימצא ברדיוס קערת העיר המיוחדת הזו. והחלטתי לבטל את התכנית לעלות רכוב לצפון אתיופיה. האופנוע יגיע לניירובי בהקדם. שם יש את כריס המכונאי המוכשר. בעליו של מחנה ג׳נגל ג׳נקשן שקיבל ממני טלפון והוא יכריע בנושא. אז זהו. עברתי לשלב תכנון העברת הכלב על גבי משאית קלה לשם. לג ראשון דרומה 780 קמ מכאן עד למעבר הגבול בעיירה מויאלה. לג שני כ- 800 קמ ממויאלה לניירובי. די לעכשיו. כי בטח עוד שנייה יעוף פה הויי פיי. אנסה לדחוק כמה תמונת לפני. ובלי גלי שלי שמחמ״לת את המסע הזה מתוך היורה הלוהטת הייתי עדיין במחלקת הקארגו כמו איזה קישוט או דון קישוט דה לה שמטה. רוצה לרגע לציין כי אני באמת נהנה על אף שנראה שהמצב על הפנים.

——————————

כל הזכויות C שמורות וכו'

—————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי